נדחה ערעורם של מורשעים ברצח אשר טענו כי לא הוכח יסוד ה"החלטה להמית"

השופט א' א' לוי:

האישום

1.        המערערים, פאדי נטשה ויעקוב עליוואת (להלן: "פאדי" ו"יעקוב"), הורשעו בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של רצח ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה הן אלו:

           א)  בשנת 2002 ביצעו המערערים, עבודות שיפוץ, בביתו של דוד בוחבוט ז"ל (להלן: "המנוח"). בין המנוח למערערים נתגלעה מחלוקת בשאלת התמורה עבור אותן עבודות, ועל פי גרסת המערערים נותר המנוח חייה להם כ-30 אלף ש"ח.

           ב) בשלב כלשהו איים המנוח על פאדי בהגשתה של תביעה כספית, ובעקבות כך גמלה בלבם של המערערים ההחלטה להמית אותו אם לא ישלם להם את הסכום לו הם זכאים, לגרסתם.

           ג) בתאריך 17.9.02, בשעות הבוקר, הציעו המערערים למנוח להילוות אליהם לכפר עזרייה, באמתלא של קניית חומרי בניין לצורך המשך העבודה. יעקוב טילפן לאחיו, מוחמד עליוואת (להלן: "מוחמד"), שיגיע כדי להסיעם לעזרייה ברכבו.  ואכן, מוחמד הגיע למעלה אדומים, ומבלי שהמנוח הבחין בכך, הטמינו המערערים בתא המטען של הרכב מעדר באמצעותו התכוונו לבצע את הרצח.

           ד)  בהגיעם לשכונת "אל-אסכאן" בעזרייה, עצרו המערערים את הרכב, וכאשר המנוח ירד ממנו, פנה אליו פאדי ודרש את הכסף, תוך שהוא אומר לו: "או שאתה רוצה להביא לנו את הכסף, או שאתה רוצה למות פה". מיד לאחר מכן הלם יעקוב עם המעדר בראשו של המנוח, ופאדי הצטרף אליו. מכות אלו גרמו לשברים בגולגולת ונזקים למוח, ובעקבות כך נגרם מותו של המנוח. לאחר הרצח גנבו המערערים סכום של 900 ש"ח שהיה ברשות המנוח, ונמלטו.

           ה) המערערים המשיכו את שגרת יומם כאילו לא קרה דבר, ומספר שעות לאחר הרצח שבו לזירה, ובעזרת חומר דליק שרפו את הגופה מתוך כוונה למנוע את פענוח הרצח.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

2.        בפתח משפטם בפני בית המשפט קמא, הכחישו המערערים כל קשר לרצח. לטענתם, הם אכן פגשו את המנוח באותו יום לצרכי עבודה, אולם לא נסעו עמו לעזרייה, וממילא לא ידוע להם באילו נסיבות הוא מצא את מותו. גרסה זו של המערערים לא תאמה את הגרסה שנרשמה מפיהם ומפיו של מוחמד במהלך החקירה, בה הם אישרו כי מותו של המנוח נגרם מידיהם. את הפער הקוטבי בין הגרסאות, נימקו המערערים בכך שהודאותיהם הוצאו מפיהם תוך שימוש באמצעים פסולים, ועל כן ביקשו לקיים משפט  זוטא בשאלת קבילותן. בעקבות כך זימנה המשיבה עדים כדי להוכיח את כשרותן של האמרות, עד שבחודש אוקטובר 2003 החליט בית המשפט לדחות את טענות הפסלות, וקבע כי האמרות נמסרו מרצון טוב וחופשי והן מגלמות את גרסתו של כל אחד מהמערערים בחקירתם. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההנמקה המפורטת להחלטתו תינתן במסגרת הכרעת הדין.

           במהלך עדותם בבית המשפט לא הכחישו עוד המערערים כי היו מעורבים בהמתתו של המנוח, וכתוצאה מכך הודיעו הסנגורים כי התייתר הצורך בהנמקה לעניין קבילות האמרות. לגרסתם, הם אכן הסיעו את המנוח לעזרייה, וכאשר עצרו את הרכב באמתלא שארע תקר, דרשו ממנו לפרוע את חובו. הם טענו עוד, כי כוונתם היתה רק להפחיד את המנוח, אולם משניסה להימלט הכה אותו יעקוב בטורייה, ובהמשך הונחתו עליו מכות נוספות שגרמו למותו.

           דבריהם אלה של המערערים צמצמו במידה רבה את חזית המחלוקת, ובסופו של יום החליט בית משפט קמא להכריע את הכף לחובתם, בהתבסס על ממצאיה של בדיקת גופת המנוח, אמרות המערערים ועדותם בבית המשפט, וכן דברים שמסר מוחמד בחקירתו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המערערים פעלו בצוותא-חדא, ומכאן ועד להרשעה בעבירות רצח ושיבוש מהלכי משפט, היתה הדרך קצרה.

           בעקבות ההרשעה נדונו שני המערערים למאסר עולם.

נימוקי הערעור

3.        המערערים, שלא השלימו עם הרשעתם, הביאו את השגותיהם בפנינו. פאדי טען באמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד א' עדווי, כי אף שנקבע כי אמרותיו כשרות לשמש כראיות, נכון היה לבחון את תוכנן בהתחשב בנסיבות החקירה הקשות, שבמהלכן אפשר שנעשה שימוש באמצעים פסולים: איומים, אלימות והבטחות שווא בדבר גיבושו של הסכם טיעון.

           נקדים ונאמר, שאת הטיעון הזה של עו"ד עדווי, לו הקדיש עמודים רבים וניתוח פרטני בעיקרי הטיעון מטעמו, אין בידינו לקבל. הטעם לכך פשוט, באשר הוא נסמך על הודעתם של מי שהיו אז באי-כוח המערערים, מיום 23.10.03, בפני בית משפט קמא, בה הבהירו כי שוב אין צורך במתן הנמקה לדחיית טענות שולחיהם במשפט הזוטא. במצב זה, ובהעדר הכרעה בשאלות של מהימנות העדים שנשמעו בגדרו של משפט הזוטא, לא ניתן לקיים את הברור בדבר "האמצעים הפסולים" בערכאת הערעור. לפיכך, נקודת המוצא לפסק-דיננו תהיה שאמרות המערערים משקפות נאמנה את דבריהם בחקירתם, מבלי שנלווה לכך שימוש באמצעי חקירה פסולים.

           פאדי הוסיף וטען, כי הרשעתו בעבירת רצח שגויה מכל הטעמים להלן וכולם יחד: לא הוכח יסוד "ההכנה" מאחר ולא הובאה ראייה בפני בית המשפט לפיה הוא הניח את המעדר בתא המטען ברכבו של מוחמד; לא הוכח קיומו של קשר לרצח, אדרבא, זו לא היתה הפעם הראשונה שהמנוח נסע עמם לרכוש חומרי בניה מעזרייה; לא הוכח כי פאדי הלם בראשו של המנוח לאחר שהוא הוכה על ידי יעקוב; אפילו הכה פאדי את קורבנו, אפשר שאותה שעה כבר לא היה המנוח בחיים.

4.        בא-כוחו המלומד של יעקוב, עו"ד י' בוקר, טען, כי השימוש שעשה בית המשפט המחוזי באמרותיו של פאדי כנגד שולחו, היה שגוי, הואיל ואף שאותן אמרות הוגשו מטעם המשיבה, היא לא הודיעה כי היא עתידה לעתור להעדפתן על פני עדותו של פאדי בבית המשפט. נוכח זאת, סבור עו"ד בוקר, כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות. מכך ביקש בא-כוחו של יעקוב להסיק, כי לא הוכחה כוונת שולחו להמית את המנוח, באשר לעניין זה לא היה רשאי בית המשפט להסתמך על דברים שנרשמו מפיו של פאדי. ועוד נטען, כי גם אם אמרותיו של פאדי כשרות לשמש ראיות נגד יעקוב, מתוכנן עולה כי הם כוללים דברי שקר רבים. וכך לדוגמה, מסר פאדי, כי הרצח בוצע על רקע חוב שהיה חייב המנוח לשני המערערים, בעוד שבפועל הועסק יעקוב כשכיר אצל פאדי (ולא היה שותפו), ועל כן פאדי היה נושהו היחיד של המנוח. מכך ביקש עו"ד בוקר להסיק מסקנה נוספת, לאמור ליעקוב לא היה מניע, וממילא גם לא סיבה להקדים ולהתכונן להמתתו של המנוח, ועל כן לא התקיים בו יסוד ה"הכנה". בא-כוחו של יעקוב הוסיף וטען, כי שולחו אמנם הכה את המנוח מכה אחת, אולם מכה זו היתה במסגרת מה שהוגדר כ"כוונתו להפחיד/לאיים על המנוח".

           באשר להצתת גופתו של המנוח נטען, כי אף ממנה לא ניתן ללמוד על כוונה להמית, אלא רק על רצון להשמיד ראיות. עו"ד בוקר סבור, כי נכון היה לדחות גם את התרחיש החלופי שהוצע על ידי המשיבה - רצח תוך ביצועה של עבירת חטיפה בתחבולה, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. לבסוף, עתר עורך-הדין בוקר, כי אם יוחלט להרשיע את שולחו על פי החלופה השלישית של סעיף 300(א) הנ"ל, כי אז נכון יהיה לגזור לו עונש מופחת, מכוח סעיף 34א(ב) לחוק העונשין.